החלטה בתיק ת"א 22808/06

המבקש (הבנק הנתבע) עותר לדחיית תובענת המשיבים על הסף מחמת מניעות והשתק ולחילופין, מחמת העדר עילה. אפתח בתיאור קצר של דבר התובענה ותובענה נוספת המאוחדת לה.

1.      הבנק הגיש תביעה לפי סדר דין מקוצר נגד המשיבים לתשלום סכום של 282,014 ש"ח (להלן: " ת.א. 66024/04"). לפי הנטען בכתב תביעה זה, הואיל והמשיבה 1 ניהלה חשבון עסקי בבנק והואיל ומשכה מהחשבון יותר כספים מאשר היו לה והואיל ולא סילקה את חובה לבנק, נדרשו היא (המשיבה 1) והערבים לחיוביה (המשיבים 2-3) לשלם את הסכום הנתבע. המשיבים ביקשו וקיבלו רשות להתגונן (בש"א 153606/05). בדיון שקויים בבקשת הרשות להתגונן, נסתבר כי בין בעלי הדין היה הסכם פשרה, שהבנק טוען כי המשיבים הפרו אותו ולכן הוגשה התביעה. יודגש כי דבר ההסכם נפקד מן התביעה בת.א. 66024/04.

2.      בישיבת קדם המשפט, נקבע כי הבנק זכאי לקבלת פסק דין חלקי בסכום של כ- 148,000 ש"ח נוכח קביעתו של רו"ח מר עזורה, אשר צורפה כחלק בלתי נפרד מבקשת הרשות להגן אשר הוגשה מטעם המשיבים ונוכח הודאתו של המשיב 2 בחובה של המשיבה 1 לבנק, במסגרת חקירתו בבקשת הרשות להגן.

3.      ביום 26.3.06 הגישו המשיבים תביעה נגד הבנק (להלן: " ת.א. 22808/06"), במסגרתה עתרו המשיבים לסעד הצהרתי בדבר בטלות סעיפים מסויימים בהסכם הפשרה ובדבר הפחתת פיצוי מוסכם וכן עתרו לסעד כספי (תשלום סך של 593,566 ש"ח) שיסודו בטענת המשיבים כי נגרמו להם נזקים מחמת מעשי הבנק.

4.      לבקשת המשיבים, ביום 27.6.06 הוריתי על איחוד התביעה בת.א. 66024/04 עם התביעה בת.א. 22808/06.

5.      עתה, עותר הבנק המבקש לדחיית התביעה בת.א. 22808/06 (להלן: " התביעה").

6.      טיעוני הבנק

הבנק טוען כי ביום 9.6.03 נחתם הסכם פשרה בין המשיבים לבינו (אשר צורף לכתב התביעה. להלן: " הסכם הפשרה"). הסכם הפשרה נחתם לאחר משא ומתן שנוהל במשך חודשים אחדים בין נציגים כלכליים ומשפטיים של המשיבים לבין נציגי הבנק. במסגרת הסכם הפשרה, התחייבו המשיבים לסלק את חובותיה של המשיבה 1 לבנק באמצעות הפקדת סך של 6,000 ש"ח במזומן, ובהלוואת פריסה ע"ס 272,000 ש"ח אשר תשולם ב- 60 תשלומים חודשיים. כן נקבע בהסכם הפשרה כי במידה והמשיבים לא יקיימו את התחייבויותיהם על-פי הסכם הפשרה, " יתרת החוב תעמוד לפרעון מיידי, ללא צורך בהודעה ו/או בהתראה, בתוספת ריבית פיגורים בשיעור המירבי". בחתימתם על הסכם הפשרה, אישרו המשיבים את יתרת החוב בחשבונה של המשיבה 1 והצהירו כי אין ולא תהיינה להם בעתיד כל טענה, עילה, דרישה ותביעה כלפי הבנק.

טוען הבנק כי לאחר חתימת הסכם הפשרה הפקידו המשיבים, מפעם לפעם, כספים שונים בחשבונה של המשיבה 1. בחודש דצמבר 2003 פנה המשיב 2 לבנק וביקש לעכב את  ביצוע  התשלומים בגין החודשים נובמבר דצמבר לבנק, למשך חודש מחמת חוסר יכולת תזרימית. בחודש אוקטובר 2004, לאחר שהמשיבים הפרו את התחייבויותיהם ולא פרעו את תשלומי ההלוואה, הגיש הבנק את התביעה בת.א. 66024/04.

לשיטת הבנק המשיבים מעולם לא מסרו לבנק הודעת ביטול לעניין הסכם הפשרה ו/או הסכם ההלוואה שנלקח בעקבותיו. הסכמים אלה עומדים בתוקפם והם מחייבים את המשיבים. המשיבים מנועים ומושתקים אפוא מתקיפת הסכם הפשרה.

לחילופין, טוען הבנק כי הואיל ובהסכם זה הסכימו המשיבים במפורש ובאופן חד משמעי כי אין ולא תהיינה להם בעתיד כל טענה, עילה, דרישה ותביעה כלפי הבנק, שוב לא קיימת למשיבים כל זכות תביעה נגד הבנק ומכאן שאין עילה בפיהם.

7.      טיעוני המשיבים

המשיבים טוענים כי בית משפט זה ובית המשפט המחוזי, במסגרת בר"ע שהוגשה במסגרת ת.א. 66024/04, אמרו את דברם לעניין הטענה בגין הסדר הפשרה שנחתם וטענות ההשתק והוויתור המופיעות בו, ודחו את הטענה על הסף. בהחלטה בעניין איחוד התובענות, נקבע שיש לבדוק את התנהלות הבנק בכל הקשור לניהול חשבון המשיבה 1. לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי משמעותה של בקשת המבקש היא כי אין לתקוף הסכמים בפני בית משפט, שכן הסכמים יש לכבד. עמדה זו שמביע המבקש, אין לקבלה.

המשיבים מוסיפים כי במסגרת התביעה, נתבקש סעד הצהרתי הקובע כי סעיפים שונים בהסכמים עליהם חתמו המשיבים, הינם בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד. טענה זו ראויה להתברר בפני בית המשפט. אין לדחותה על הסף בטרם דיון בה לגופה.

דין דומה חל אף לעניין הטענות הנסבות על דרך ואופן ניהול החשבון. בית המשפט יידרש, לטענת המשיבים, להכריע בשאלה אם מדובר בהפעלת לחץ בלתי הוגן מצד הבנק, המהווה כפייה ועושק, תוך הטעייה ואילוץ המשיבים לחתום על הסכם בלתי חוקי, אם לאו. שאלות אלה הינן שאלות שהכרעתן תיעשה לאחר שמיעת הראיות. סעיף 17 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, מחיל את הוראות החוק על יחסי בנק לקוח, על אף כל ויתור או הסכם נוגד. מכאן, שהסכם הפשרה אינו עומד לרועץ למשיבים. התובענה אינה ראוייה להיות מסולקת על הסף, חרף הסכם הפשרה.

8.      דיון

בע"א 4644/91 משה כובשי חברת תובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , פ"ד מט(1), 617 ,עמ' 623-624, התייחס השופט לוין לשאלה אם יש בסעיף 17 לחוק הבנקאות כדי למנוע בדיעבד בעד בנק ולקוחו לכרות ביניהם הסכם פשרה, לפיו מוותר הלקוח על טענותיו, הנובעות  מחוק הבנקאות הנ"ל, כלפי הבנק:

"סבור אני שאין לקבוע מראש מסמרות לענין השאלה הכללית אם אפשרי הוא ויתור בדיעבד על "זכויות" הנובעות מהוראה קוגנטית, אלא יש לשקול לענין זה שיקולים שבמדיניות החקיקה המיוחדת העומדת לדיון ולא בהכרח יהיה פתרון בסוגיה אחת ישים בסוגיה אחרת; והנה, לענין חוק הבנקאות נדרשים אנו לאזן בין שיקולים המכחישים זה את זה; מחד גיסא היתה מגמת החוק להגן על הלקוח ("החלש") מפני הפעלה שרירותית של עצמת כוחו של הבנקאי ("החזק") שלו על ידי התנייה בלתי הוגנת של שירות בשירות וכן להרתיע את הבנק בסנקציות אזרחיות ופליליות מפני הפעלה שרירותית של הכח האמור; המגמה ההרתעתית האמורה כוחה יפה, במידה זו או אחרת, גם לגבי ויתור שבדיעבד ובעצמה קטנה יותר לגבי הסכמי פשרה. מאידך גיסא מדובר בהוראות המגבילות את חופש ההתקשרות החוזית, שאין לפרשן, בהכרח, על דרך ההרחבה והן עשויות להידחות מפני שיקולים אחרים המחייבים עידוד עריכת פשרות והסדרים מחוץ לכתלי בית המשפט בנושאים שכל כולם מצויים בתחום המסחרי המקובל... גם בענין זה אפשריות שתי גישות: האחת המניחה שכל הסכם פשרה שנערך בדיעבד, בו מוותר הלקוח, במפורש או מכללא, על טענותיו לפי חוק הבנקאות ושיש עמו גמירת דעת, תופס ומחייב הוא, וגישה אחרת הבודקת את סבירותו של הסכם הפשרה לפי הנסיבות. איני צריך להכריע בין שתי גישות אלה משום שנחה דעתי שגם לפי הגישה המחמירה יותר מבחינת הבנק, דין הערעור לידחות".

הגישה השניה, לפיה יש לבדוק את סבירותו של הסכם הפשרה לפי הנסיבות (ולתוצאות הנובעות מכך), מקובלת עליי בכל הענווה. היא משתלבת הן עם קוגנטיות סעיף 17 האמור, הן עם חוקתיות זכות הגישה לערכאות והן עם הזהירות המיוחדת הנדרשת בבקשה לסילוק על הסף, שקבלתה חורצת את הדין עוד בטרם שמיעת ראיות.